יום שלישי, 25 ביוני 2013

דרמסאלה- לחיות בתוך ענן

חמישה ימים מאז שהגענו לבגסו -דרמסלה. הגענו במונית חדישה, בנסיעה מתישה. עברנו שתי מדינות שחונות וחמות.הילדים היו די מסמורטטים, מה שהקל קצת על הנסיעה. 13 שעות במכונית כמה עצירות מזיעות למרות המזגן. 
למרות זאת, ציפיתי לקושי גדול יותר, הבוסטר אגב, שלקחנו מהארץ הוכיח את עצמו כהחלטה נבונה, לכל המתעניין בגורלו... הכניסה להימאצ'ל פרדש היתה מרעננת עם צ'אי על המצוק. הגענו בלילה, התמקמתי עם הילדים ליד קיוסק וגל עלה במעלה בגסו לחפש חדר וחוזר עם תשובה חיובית. טיפוס מתיש עם כל הציוד... ואנחנו בחדר.
אנחנו ממוקמים בבגסו למעלה, חדר די גדול עם שלוש מיטות. מקלחת עם מים חמים, (לא צריך לחכות לבאקט).
את ההכרות שלנו עשינו במעגלים. במעגל הקרוב, הגסט האוס עם המרפסת, המסעדה הקרובה למטה וזו שממול. לכאן הילדות יורדות חופשי או נשארות בחדר כשאנחנו יורדים. נוח. במרחק יריקה יש סביבנו הכל: שרותי כביסה מהיום להיום (בנות, תקנאו..) אינטרנט, אוכל, פירות, החלפת כסף, מכולת, בגדים...זה התאים לנו בדיוק להתאקלמות. עכשיו אנחנו מחפשים את הערך המוסף. טבע. קרוב.







במסע הזה הוא מסע בין מציאות לזכרון.
כשהייתי כאן לפני 12 שנים לא היה כאן כמעט כלום. ליד המקדש למטה היו מספר חנויות, 2 דאבות (מסעדות פשוטות), כמה גסט האוסים ואת ה  sky pie למעלה, לשם היינו מטפסים במיוחד כדי לאכול את הבנופי (קינוח מיוחד). היום העלייה הזאת מלאה מסעדות, גסט האוסים וחנויות. כאן למעלה לא היה כלום. היום יש כאן הכל. חוץ מקופים. להם זה לא מתאים.





שלשום לקחתי את מיכאל על המנשא לטיול קצר.
ירדתי בירידה והלטתי ללכת לחפש את הגסט האוס מהעבר שלי. עברתי את הבזאר ההודי המקיף את הטמפל (כלום מזה לא היה כאן) חציתי את המקדש, ובעקבות הזכרון, עברתי מספר בתים חדשים עד שהגעתי לבתי הכפר הישנים המוכרים.
שם מצאתי אותו, אותו בית, קצת יותר מחודש. אותו חדר עם חלון להר, אותן נשים יפות. כאילו לא השתנו כלל..
זה היה המעגל השני.

המעגל הבא- דראמקוט. טיול רגלי, עם הילדים, בין ההרים, בתי התפילה התלויים בין שמיים וארץ, טיפוס לא ארוך והנה... דראמקוט. כפר קטן ונעים טובל בתוך יערות. גם כאן המוכר התערבב עם החדש. את הגסט האוס הישן, ראיתי מגג בית חב"ד בעוד הילדים משחקים עם ילדי המשפחה שגרה כאן. אכלנו ארוחה כמו בבית. שניצל צ'יפס טחינה. הילדים הרגישו קצת בבית. 

הגדלנו לעשות והגדלנו את המעגל למקלאוד- גאנג', הכפר השלישי, אם אפשר לקרוא לו כפר עדיין. את ההליכה לא עושים בתוך יער אלא בין המון מכוניות שחוצות מפה לשל ומשם לפה. איפה הקופים? ראינו רק שניים. הצפיפות הרעש הגשם וחוסר השמש בימים האחרונים השפיעו על מצב הרוח. הילדים הציקו, אנחנו רבנו, וברחנו משם די מהר, לא לפני שאכלנו מומו מצוין אצל אשה טיבטית ב20 רופי, כמו פעם...גלגלנו גלגלי תפילה במיקדש הטיבטי ועלינו על ריקשה לדראמקוט כדי להרגע ולמצוא בית אולי.

החויה עם הילדים כל כך שונה פה. הפניות שיש כלפיהם כל כך שונה שאנחנו ממש נהנים. לא צריך לעבוד לנקות לבשל לכבס, אז כשכל העומס נעלם, הענן מתפוגג..
ואם הזכרנו ענן. אנחנו חיים בתוך ענן. אמיתי. יש רגעים כמו עכשיו, שאתה רואה את הענן חולף לך על המסך. הכל טבול בתוך ערפל...לחיות בתוך ענן זה קצת מעונן. 
גשם גשם גשם, מה עושים עם הילדים? משחקים בחדר, רואים סרטים, מסתובבים בין לבין ומתגעגעים לשמש...

הילדים: יהלי עפה על הודו, רוצה רק שיקנו לה ונהנית מהגירויים הבלתי פוסקים. לדניאלה היה קשה, העלתה קצת חום, היה לה קשה עם הלכלוך והתגעגעה אבל התאקלמה לאחרונה. מיכאל חביב המקומייים, זורם...

 אנחנו בהודו  שבוע, רק שבוע???? 

יום רביעי, 19 ביוני 2013

הודו- מסע משפחתי. היום הראשון

היום הראשון של המסע הזה החל לפני יומיים בעצם.,
ארזנו את החפצים האחרונים, נפרנו שוב מהשכנים והתחלנו את המסע בנסיעה לרכבת.
שני מבוגרים, שלושה ילדים שני תיקים גדולים, חמישים קטנים, עגלה ובוסטר יוצאים לדרך.
תוכנית של שנה, פוגשת עצמה בשדה התעופה. שעתיים לטורקיה, הילדים בהתרגשות שיא, קונקשיין מלחיץ ומהיר (מידי) בטורקיה והופ, מטוס לילה לדלהי. חמישה אנשים, ארבע מקומות, מעבר וקיר. הילדים מתחילים להציק. אותות העייפות ניכרים היטב. מיכאל הקטן לא נח לרגע ולא מוצא את מקומו. ומה לעשות שמרחב אין. גל ואני על סף איבוד הדעת מנסים למקם אותם לאיזו שינה חטופה. בסוף מצליחים. מיכאל על הערסל בקומה העליונה, דניאלה האמצעית במפלס הכסאות ויהלי הבכורה, על הרצפה במעבר. מנסים לראות את הטוב, לפחות יש לנו מעבר
.
מגיעים לדלהי על שחר ראשון. שעתיים של שינה חטופה ניכרים על הילדים המסמורטטים
העגלה לא מגיעה, תפילה מהירה, הודיה ובקשה לשם יתברך, קצת סבלנות נוסח הודו והכל מגיע. בחוץ מחכים לנו: הודי רזה עם דף ושם, לחות של 900%, בחמש וחצי בבוקר, וריח של הודו, ריח קצת מוכר וקצת חדש, מין אבק שריפה מהול במשהו אחר בלתי מזוהה
המלון נחמד, חדר מפנק, מיקום מוזר ביותר. כן זה בפהרגאנג' כמו שרצינו, לא זה לא הפהרגאנג' שחשבנו. 
משהו קצת מרוחק עם אוריינטיציה לא ברורה. המשפחה מתרסקת, הטוסטים מגיעים כשכולם ישנים, מתיחות ביני לבין הבנות. חילופי מילים של זוגיות עייפה. זמן שינה. התעוררות לשעה לא ברורה. יורדים למיין בזאר. הילדים בשוק. 
מזיעים, עייפים, לא מרוצים מכלום, רוצים למלון, דניאלה מתקשה לדרוך ברטיבות הרצפתית ובעיקר סובלת מהזעת יתר
.
 ניסינו לצפר אותם בכמה פינוקים, זה עזר אך במעט. ואיך אנחנו? בשם עצמי אדבר. 
עשר שנים עברו מאז הייתי כאן, עשר שנים וחיים שלמים. הריח אותו הריח, לי הוא עושה טוב, הטעם במסעדה האהובה עלי עשה לי תענוג, אבל.. שלושה ילדים משנים את כל התמונה, והכרה פעילה שמה אותי בפרופורציה שזהו רק היום הראשון. המסע רק התחיל. 
מחר ניסע צפונה, ואם איזה שטפון לא יסחוף אותנו, בעזרת השם, נשאף אויר הרים, 
עם גל לא הצלחתי לדבר עדיין על החויה האישית. העייפות הכריעה אותו יחד עם שלושת הגוזלים שלי. 
הם פרושים כאן במזגן צוברים כוחות למסע של מחר. 
אינדיה אי לאב יו, בבקשה תהיי נחמדה אלינו