The vintage side of me

אני לא יודעת איך זה קרה. אני לא יודעת מתי זה בדיוק הופיע.
אני יודעת שנדבקתי בו. חיידק יד 2, שלימים יקרא מגיפת הוינטאג'.
כבר יותר מעשור שאני משועבדת לו בשמחה, בהשתוקקות, סקרנות והתרגשות.

אם אני מנסה להזכר בשורשים של הענין, עולים בי זכרונות מילדותי, של סרטים רומנטים, כמו חלף עם הרוח, סקרלט אוהרה, תופרת שמלה מבד קטיפה עשיר ששימש כוילון, זכרונות מאפריקה עם בגדי הכותנה הלבנים, שעד היום אני שבויה בקסמם ואווריריותם, גרייס קלי האגדית ונסיכות אחרות. טוב הייתי ילדה, סבתא שלי היתה תופרת, אבל לא הייתי אומרת שכבר אז הבנתי את המשמעות, עברו עוד שנים רבות עד שהזרעים שנטמנו, החלו לנבוט.

מעבר להתרגשות במציאת פריט מתחילת המאה הקודמת, המלווה בשאלה מי לבשה אותו, לאן ומה היה ה"סיפור" שלה, במילים אחרות הפן הרומנטי של הענין, קיים גם הערך האיכותי. פריטים שנעשו תוך הקפדה על הגזרה, התפירה, עם גימורי תפירה בעבודת יד. אותי זה מרגש. היום, כשלכל אחת מאיתנו יש עשרות פריטים, וכשיצור ויבוא הבגדים מסין והמזרח הוא המוני, יש ערך רב לטעמי לפריטים המיוצרים ביד, בדיגום חופשי וגימורים מדויקים.

זה התחיל אולי כשחייתי ברומא, כל יום ראשון, כמעט, הייתי שמה פעמי בחשמלית, או ברגל לשוק הענק והססגוני שלמזלי, שכן שתי תחנות מביתי.  porta portese, עליו כבר כתבתי בקצרה בפוסט על רומא, הוא שוק מטורף ויחיד במינו. הוא משתרע על פני רחובות רבים, שבימי חול הם רגילים לכל דבר, אבל בראשון בבוקר מציפים אותם דוכנים מסוגים שונים. ישנם אזורים למכירת בגדים, תמרוקים, מעדני אוכל מאזורים שונים באיטליה, חלקי מכוניות, ואפילו אזור צדדי למכירת דברים ש"נלקחו בשגגה" מבעליהם. שם הכרתי את הצוענים, את הנפוליטנים הערמומיים. הייתי עומדת מהצד ולומדת את השיטות שלהם, כדי לא ליפול בפח. אבל לא אגלוש לפן הזה של השוק, אלא דווקא לחלק המרתק והחוויתי מכל. אזור היד שנייה והעתיקות. בשנים אלו הייתי נוברת בעיקר בדוכני הבגדים, ומוצאת פריטים מהמאה שעמדה להסתיים בדיוק באותה שנה. בעיקר אהבתי את דוכני החולצות הלבנות. דוכנים שלמים של חולצות לבנות רקומות, מכופתרות, עליונות ותחתונות, שלימים הפכו להיות חלק מאוסף הוינטאג' שנמכר בסטודיו שלי. לצערי בביקורי האחרון מצאתי רק דוכן אחד כזה, האחרים פינו מקומם לדוכני בגדים זולים ומכוערים. אך מאחר ואני עקשנית מטבעי מצאתי לבסוף דוכן קטן אחורי, ויצאתי עם שתי יצירות לבנות, ארוכות כשמלות דווקא. החוויה העיקרית בביקורי זה היתה  בחלק בו נמכרו עתיקות ממאות קודמות: קופסאות עתיקות (מחלה ישנה שלי),גלויות,  מנורות, כובעים, וצעצועים לילדים. הנאה צרופה.

porta portese rome



כחולה לכל דבר, אני פוקדת חנויות יד שניה ומחסנים נידחים כמעט מידי שבוע. שווקים בחול זה טוב ויפה, אבל אני חיה פה, ואוהבת תמיד לגלות בוטיקים קטנים מקומיים ליד שניה.

חלק מהמציאות נמצאות בארון האישי שלי או של בנותי. אבל ישנו האוסף בסטודיו אליו מגיעות יצירות מיוחדות משנות ה50 עד ה80, משווקים בארץ ומחו"ל. בגדים מיוחדים בעלי אופי רומנטי, המתאימים ליצירות שלי, מתקבלים גם הם בברכה, אולם לאחר סלקציה מוקפדת, יש לציין. הסטודיו אינו חנות יד שניה אלא מצוי בו מבחר שנבחר בסבלנות, ואהבה רבה. אני חייבת להתוודות כאן שכל פריט שנקנה מאוסף זה מלווה בדמעה קטנה, שכן למצוא פריטי וינטאג' מעין אלו דורש סבלנות, התמדה, זמן ועין חדה. לאוסף מתווספים גם פריטי אקססוריז כמו חגורות כובעים ותיקים נוסטלגים.
הנה כמה דוגמאות מאוסף הוינטאג' שבסטודיו: מימין לשמאל- תיק שנות ה50 וכובע מתחילת המאה הקודמת, רומא. שמלה רומנטית בעיטור תחרה, 100% כותנה, שמלה שנות ה60 תוצרת ישראל של פעם עם חגורה מנוקדת , כותונת בעיטור תחרה מרומא, מתאימה גם כשמלה.

תיק משנות החמישים וכובע מתחילת המאה הקודמת, porta portese, רומא

שמלת כותנה בעיטור תחרה

שמלה משנות ה60 ותיק משנות השבעים





כותונת או שמלה רומנטית מרומא

                   

פן נוסף של ה"מחלה" היא חיפוש אחר רהיטים ואביזרים לבית. אז יש את הזכיות בפיס שהם השולחן, הארון והארגז נדוניה מהסבתא, שהייתה תל אביבית וכשעזבה אותנו, השאירה אחריה פריטים מובחרים. כבוגרת זכרתי את עצמי כילדה יושבת על הארגז הזה עליו נערמה ערימת שמיכות עצומה, היום הוא ארגז לגלילי הבד בסטודיו. אבל חוץ מעזבונות מצאו את מקומם אצלנו בבית שולחן אוכל מדהים, מחנות יד שניה בגן שמואל, כסא אדום עליו אני יושבת ברגעים אלו, שנזרק בשדה מאחורי הבית, כורסא שמצא חבר, ומיד ידע מי ירצה אותה, והיד עוד נטויה. צידי הדרכים מזמנים הפתעות רבות. צריך רק להתכוונן, ולהתבונן.

ארגז נדוניה של הסבתא שהפך לארגז בדים בסטודיו



אני רוצה לספר על שוק נוסף, מפתיע במיוחד שנמצא דווקא בניירובי, קניה. זהו שוק שמוכר ע"י התושבים המקומיים, וגיליתי אותו דווקא בביקורי השני שם. ישראלית שחיה במקום הכירה לי אותו ואני התמכרתי. השוק, בסגנון אפריקאי, מוקם מדוכני עץ, צפופים וצמודים, הם יוצרים מספר שדרות. הסחורה מגיעה רובה מאירופה וארה"ב, כנראה כתרומות לאוכלוסיה המקומית, ונמכרת הלאה. אני לא יודעת אם זאת היתה כוונת התורמים אבל מי שמגיע לשם יכול לזכות במפות רקומות מדהימות, נעלי אולסטאר בכל הצבעים והדגמים, כותנות אירופאיות מקסימות, חולצות בסגנון רומנטי ועוד ועוד. אני יצאתי משם עם שלל לא קטן והאוסף שלי זכה במספר יצירות נבחרות.



שוק יד 2 בניירובי קניה



נעליים כובעים וגם קצת עגבניות בשוק יד 2 בניירובי



אולסטאר בכל הצבעים



 נראה לי שעל שוק הפשפשים שלנו ביפו, כבר דיברו מספיק, ואני משוכנעת שאתם מכירים אותו. את השינוי שהתרחש בו מאז הייתי נערה ששוטטה, בחיפוש אחר חצאיות "זרוקות", שווה לראות. סוף סוף זכה השוק ל"הכרה לאומית" וקיבל את הכבוד הראוי. אהבתי את השילוב של בוטיקים קטנים ואיכותיים ובתי קפה שוקקי מדרכות. לצערי, למרות שברור לי למה,

המחירים עלו בהתאם, למרות שאפשר עדיין למצוא מציאות זולות דווקא בשוק הצדדי, שם הרצפה מרוצפת במחצלות עתירות שטויות ומציאות.

כל שני וחמישי נפתחת חנות יד שניה ברחבי הארץ, אני תמיד מרוצה למצוא אחת חדשה, וזה אף פעם לא מספיק מבחינתי.

אבל לגלות אחת איכותית בה הפריטים נבחרים בעין חדה ומיוחדת, זה כבר לא כזה שכיח.  עדיין ישנן הנשים בעלות היכולת המופלאה הזו שחיות ונושמות את זה ומביאות לנו את היצירות לפתח החנות.

בקיבוץ גבעת חיים שוכנת החנות של ענת. אני מבקרת בה שנים, אם אתם בענין שווה ומומלץ לבקר. סביב החנות נוצר מתחם שלם. חנות ספרים, חנות רהיטים, וחנות חפצים. כולן יד שניה.

כאן נגמר וידוי ההתמכרות שלי, מקווה שתתמכרו גם, ואתם מוזמנים בשמחה לספר  על תגליות חדשות.

http://www.tike-studio.com/