יום שלישי, 25 ביוני 2013

דרמסאלה- לחיות בתוך ענן

חמישה ימים מאז שהגענו לבגסו -דרמסלה. הגענו במונית חדישה, בנסיעה מתישה. עברנו שתי מדינות שחונות וחמות.הילדים היו די מסמורטטים, מה שהקל קצת על הנסיעה. 13 שעות במכונית כמה עצירות מזיעות למרות המזגן. 
למרות זאת, ציפיתי לקושי גדול יותר, הבוסטר אגב, שלקחנו מהארץ הוכיח את עצמו כהחלטה נבונה, לכל המתעניין בגורלו... הכניסה להימאצ'ל פרדש היתה מרעננת עם צ'אי על המצוק. הגענו בלילה, התמקמתי עם הילדים ליד קיוסק וגל עלה במעלה בגסו לחפש חדר וחוזר עם תשובה חיובית. טיפוס מתיש עם כל הציוד... ואנחנו בחדר.
אנחנו ממוקמים בבגסו למעלה, חדר די גדול עם שלוש מיטות. מקלחת עם מים חמים, (לא צריך לחכות לבאקט).
את ההכרות שלנו עשינו במעגלים. במעגל הקרוב, הגסט האוס עם המרפסת, המסעדה הקרובה למטה וזו שממול. לכאן הילדות יורדות חופשי או נשארות בחדר כשאנחנו יורדים. נוח. במרחק יריקה יש סביבנו הכל: שרותי כביסה מהיום להיום (בנות, תקנאו..) אינטרנט, אוכל, פירות, החלפת כסף, מכולת, בגדים...זה התאים לנו בדיוק להתאקלמות. עכשיו אנחנו מחפשים את הערך המוסף. טבע. קרוב.







במסע הזה הוא מסע בין מציאות לזכרון.
כשהייתי כאן לפני 12 שנים לא היה כאן כמעט כלום. ליד המקדש למטה היו מספר חנויות, 2 דאבות (מסעדות פשוטות), כמה גסט האוסים ואת ה  sky pie למעלה, לשם היינו מטפסים במיוחד כדי לאכול את הבנופי (קינוח מיוחד). היום העלייה הזאת מלאה מסעדות, גסט האוסים וחנויות. כאן למעלה לא היה כלום. היום יש כאן הכל. חוץ מקופים. להם זה לא מתאים.





שלשום לקחתי את מיכאל על המנשא לטיול קצר.
ירדתי בירידה והלטתי ללכת לחפש את הגסט האוס מהעבר שלי. עברתי את הבזאר ההודי המקיף את הטמפל (כלום מזה לא היה כאן) חציתי את המקדש, ובעקבות הזכרון, עברתי מספר בתים חדשים עד שהגעתי לבתי הכפר הישנים המוכרים.
שם מצאתי אותו, אותו בית, קצת יותר מחודש. אותו חדר עם חלון להר, אותן נשים יפות. כאילו לא השתנו כלל..
זה היה המעגל השני.

המעגל הבא- דראמקוט. טיול רגלי, עם הילדים, בין ההרים, בתי התפילה התלויים בין שמיים וארץ, טיפוס לא ארוך והנה... דראמקוט. כפר קטן ונעים טובל בתוך יערות. גם כאן המוכר התערבב עם החדש. את הגסט האוס הישן, ראיתי מגג בית חב"ד בעוד הילדים משחקים עם ילדי המשפחה שגרה כאן. אכלנו ארוחה כמו בבית. שניצל צ'יפס טחינה. הילדים הרגישו קצת בבית. 

הגדלנו לעשות והגדלנו את המעגל למקלאוד- גאנג', הכפר השלישי, אם אפשר לקרוא לו כפר עדיין. את ההליכה לא עושים בתוך יער אלא בין המון מכוניות שחוצות מפה לשל ומשם לפה. איפה הקופים? ראינו רק שניים. הצפיפות הרעש הגשם וחוסר השמש בימים האחרונים השפיעו על מצב הרוח. הילדים הציקו, אנחנו רבנו, וברחנו משם די מהר, לא לפני שאכלנו מומו מצוין אצל אשה טיבטית ב20 רופי, כמו פעם...גלגלנו גלגלי תפילה במיקדש הטיבטי ועלינו על ריקשה לדראמקוט כדי להרגע ולמצוא בית אולי.

החויה עם הילדים כל כך שונה פה. הפניות שיש כלפיהם כל כך שונה שאנחנו ממש נהנים. לא צריך לעבוד לנקות לבשל לכבס, אז כשכל העומס נעלם, הענן מתפוגג..
ואם הזכרנו ענן. אנחנו חיים בתוך ענן. אמיתי. יש רגעים כמו עכשיו, שאתה רואה את הענן חולף לך על המסך. הכל טבול בתוך ערפל...לחיות בתוך ענן זה קצת מעונן. 
גשם גשם גשם, מה עושים עם הילדים? משחקים בחדר, רואים סרטים, מסתובבים בין לבין ומתגעגעים לשמש...

הילדים: יהלי עפה על הודו, רוצה רק שיקנו לה ונהנית מהגירויים הבלתי פוסקים. לדניאלה היה קשה, העלתה קצת חום, היה לה קשה עם הלכלוך והתגעגעה אבל התאקלמה לאחרונה. מיכאל חביב המקומייים, זורם...

 אנחנו בהודו  שבוע, רק שבוע???? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה