הודו- סוף מסע

1 אוגוסט 2013
 קאסול- החתונה
חתונה הודית נמשכת שלושה ימים. חוגגים אצלו, חוגגים אצלה, תהלוכה אצלו, תהלוכה אצלה. הכל מלווה בתופים וחצוצרות, מכל הכפרים מגיעים להשתתף, גם אנחנו היינו שם...

קאסול- הסוף


"פתאום האנטרנט החליט להיות יעיל פה בקאסול, אז שווה לנצל את זה. וידוי: חודש פלוס לא חשבתי על הבית בכלל. לא על המבנה, לא על הסביבה ובלי להעליב גם לא כל כך התגעגעתי. שבועיים לפני החזרה זה התחיל, המחשבות, הזכרונות. איתם גם הגיעו הגעגועים לנוחות היחסית בארץ, החוסר בשיחות מעמיקות עם החברים, החום של השכנים. עם הזכרונות הגיעו גם המחלות. דניאלה עם אנטיביוטיקה, מיכאל התחיל היום. לא זזים לשום מקום. לפני שנסענו ישבנו במרפסת,בארץ, ועם כל ההתרגשות והתכנונים היו עוברות לי מחשבות שכך גם יחלוף לו הזמן ושוב נשב על המרפסת...אחרי החזרה. אני נזכרת בתחושה הזו בימים האחרונים. מוטיב הזמן החלקלק עד כדי חוסר משמעות...יום שני נוסעים לדלהי ויומיים אחרי לארץ. זהו. אנחנו כבר חצי שם, איתכם. תפתחו את הזרועות והלב, אנחנו מגיעים..."

תמונות פרידה

אמו מהגסט האוס

דניאלה יהלי וחברות

פרידה מהבאבא

סנג'ו מלך הממתקים או כמו שקוראות לו הבנות - סנג'ולה'

המאמא

הבאבא

עירית והבנות

המשפחה בגסט האוס

המשפחה שלנו בבית חב"ד- איפה שניאור???

דלהי- 6 באוגוסט 2013


הגענו לדלהי אחרי נסיעת לילה מתישה. דלהי חמה מזיעה וגשומה. די איכס אחרי כל הירוק הגדול שחיינו בו. קצת מתגעגעים לקאסול. יותר מתגעגעים הביתה. מחר יום אחרון.

7דלהי-  באוגוסט 2013

לילה בדלהי המזיעה ומצפצפת. גיחות קצרות החוצה לסגירות אחרונות. הילדים נרדמו. יש להם זמן שינה עד שתיים בלילה. התיקים ארוזים רובם, ואיתם גם החוויות. ארוזות. היום היה לי הבזק רגעי על משמעותה של חויה כזו. עדיין אין לי את המילים המדויקות אך הבנתי ככה מבפנים שזה לא קשור כמה נהננו, כי היה גם קשה, אלא העומק בו הכרנו את הילדים והם אותנו, דרך החוויות המשותפות האלו. דלהי השוקקת עדיין ערה, עוד מעט יתמקם לו העני לשנת לילה על המדרכה ממול, ואחר כך יצטרפו אליו אחד אחד רבים אחרים. אני מביטה בהם מחלון החדר שלנו בקומה ראשונה, ומודה לשם יתברך

 

ישראל- פרדס חנה 11 באוגוסט 2013

 

כמה טוב לחזור הביתה

 
מסע שנגמר, חלום שהתגשם, חוסר שהתמלא, פנטזיה שהתבהרה. חזרנו הביתה. חודשיים של מסע משפחתי בארץ רחוקה אליה התגעגענו כעשור. לא יצאנו מכאן עם מחשבה שיהיה קל, וגם היה לנו ברור שלא יהיה זה כמו שהיה אז, לבד, בלי ילדים. היו לנו חששות, הם התגשמו. היו לנו רצונות, גם הם התממשו. ראינו, חווינו, התקרבנו, התרחקנו. איך אפשר לפרוט כאן את כל המראות, הרגשות והחוויות?
חזרנו הביתה, הילדים לא ידעו את נפשם במשך יומיים. רצו לשחק בכל המשחקים הישנים, ללבוש את כל הבגדים היפים, לראות את כל החברים. אלו היו יומיים מתישים רגשית. היום אנחנו במנוחה. הבית שלנו נראה גדול פתאום, הבגדים נראים יפים יותר, האוכל טעים, והחברים- על כך אין לי אפילו מילים. אני מוצפת רגשית, עוד לא מעכלת את הכל, עוד לא מבינה בדיוק את המהות וגם לא את מה שהשגנו במסע הזה. אבל, אנחנו פה, ואנחנו שמחים להיות פה.
שאלו אותי אם הייתי עושה את זה שוב? והתשובה היא: לא! זהו. עשיתי את זה, מיציתי את זה ואין לי שום צורך לעשות זאת שוב.
כשהייתי שם, לא חשבתי על פה. כשאני פה, אני לא מצליחה לחשוב על שם. זמן ומרחב משחקים את המשחק. אני יודעת רק את העכשיו. עכשיו אני פה.