היום הראשון של המסע הזה החל לפני יומיים בעצם.,
ארזנו את החפצים האחרונים, נפרנו שוב מהשכנים והתחלנו את המסע בנסיעה לרכבת.
שני מבוגרים, שלושה ילדים שני תיקים גדולים, חמישים קטנים, עגלה ובוסטר יוצאים לדרך.
תוכנית של שנה, פוגשת עצמה בשדה התעופה. שעתיים לטורקיה, הילדים בהתרגשות שיא, קונקשיין מלחיץ ומהיר (מידי) בטורקיה והופ, מטוס לילה לדלהי. חמישה אנשים, ארבע מקומות, מעבר וקיר. הילדים מתחילים להציק. אותות העייפות ניכרים היטב. מיכאל הקטן לא נח לרגע ולא מוצא את מקומו. ומה לעשות שמרחב אין. גל ואני על סף איבוד הדעת מנסים למקם אותם לאיזו שינה חטופה. בסוף מצליחים. מיכאל על הערסל בקומה העליונה, דניאלה האמצעית במפלס הכסאות ויהלי הבכורה, על הרצפה במעבר. מנסים לראות את הטוב, לפחות יש לנו מעבר
.
מגיעים לדלהי על שחר ראשון. שעתיים של שינה חטופה ניכרים על הילדים המסמורטטים
העגלה לא מגיעה, תפילה מהירה, הודיה ובקשה לשם יתברך, קצת סבלנות נוסח הודו והכל מגיע. בחוץ מחכים לנו: הודי רזה עם דף ושם, לחות של 900%, בחמש וחצי בבוקר, וריח של הודו, ריח קצת מוכר וקצת חדש, מין אבק שריפה מהול במשהו אחר בלתי מזוהה
.
המלון נחמד, חדר מפנק, מיקום מוזר ביותר. כן זה בפהרגאנג' כמו שרצינו, לא זה לא הפהרגאנג' שחשבנו.
משהו קצת מרוחק עם אוריינטיציה לא ברורה. המשפחה מתרסקת, הטוסטים מגיעים כשכולם ישנים, מתיחות ביני לבין הבנות. חילופי מילים של זוגיות עייפה. זמן שינה. התעוררות לשעה לא ברורה. יורדים למיין בזאר. הילדים בשוק.
מזיעים, עייפים, לא מרוצים מכלום, רוצים למלון, דניאלה מתקשה לדרוך ברטיבות הרצפתית ובעיקר סובלת מהזעת יתר
.
ניסינו לצפר אותם בכמה פינוקים, זה עזר אך במעט. ואיך אנחנו? בשם עצמי אדבר.
עשר שנים עברו מאז הייתי כאן, עשר שנים וחיים שלמים. הריח אותו הריח, לי הוא עושה טוב, הטעם במסעדה האהובה עלי עשה לי תענוג, אבל.. שלושה ילדים משנים את כל התמונה, והכרה פעילה שמה אותי בפרופורציה שזהו רק היום הראשון. המסע רק התחיל.
מחר ניסע צפונה, ואם איזה שטפון לא יסחוף אותנו, בעזרת השם, נשאף אויר הרים,
עם גל לא הצלחתי לדבר עדיין על החויה האישית. העייפות הכריעה אותו יחד עם שלושת הגוזלים שלי.
הם פרושים כאן במזגן צוברים כוחות למסע של מחר.
אינדיה אי לאב יו, בבקשה תהיי נחמדה אלינו
וואוו... חלום חיי נמצא בין השורות שלך. בפעם האחרונה שהייתי שם זה היה ב 1997 ומאז לא עובר יום שאני לא מבקרת בהודו במחשבות. הגעגועים לריח הליזול , הדלק השרוף של המכוניות והקטורת שנמצאת בכל מקום. השארתי בכוונה חתיכה ענקית מהנשמה שלי שם. אולי אצליח ללמוד ממך אם יש סיכוי לחזור לשם עם ילדים. כל הכבוד על האומץ ותעשו הרבה חיים.
השבמחקיעל